הכאב הזה שכולנו הרגשנו ומרגישים כבר כל כך הרבה זמן נמצא פה איתנו בשקט בשקט
נזכרתי, כמה ניסינו לכאוב בשקט עד שכבר אי אפשר היה יותר להחביא אותו בחדר
שכנעתי אותך לשתף אותו עם הילדים ועם העולם
כי, גם אם אנחנו מחביאים אותו הוא שם בינינו ללא מילים
למילים יש חשיבות ולכאב יש מקום והוא כאן, זה המקום
היום זה 30 יום אחרי שנלקחת מאיתנו
הראש מתפוצץ מרוב שאינו מסוגל לקבל את הידיעה שאתה כבר לא פה
העיניים מתפוצצות מרוב שאינן יכולות לראות את זה שאתה חסר בכל פינה בחיינו
הגוף כואב כמו עומד להתפוצץ מרוב הכאב שבתוכו
הרגליים לא זזות כי לא יודעות לאן מכאן
הידיים קפואות כבדות מרוב האהבה אלייך שנשארה בין ידינו ואתה לא כאן כדי לתת לך אותה
הנשימה כבדה מגיעה עד הגרון כי המחנק תופס אותה
אתה ידעת
ידעת כמה נתפרק כולנו כשלא תהיה פה
עשית הכל כדי שזה לא יקרה
משכת את החבל והסבל הכי הרבה שיכולת
כדי שזה לא יקרה
ידעת כמה זה כואב
ידעת כמה יכאב
כי היית שם בידיעה שלא נהיה אתך יותר
כאבת את הידיעה הזו יותר מהכאב של המחלה
עכשיו אני מבינה את מה שהסברת לי, אמרת לי
"טלי, לא כל היה שאני אומר את צריכה ישר להביא לי תרופה"
כי ידעת שאין תרופה, אין תרופה ל היה הזה
תמיד אמרת לי
"לך יש את הכלים, את יודעת להתמודד, למדת, את יודעת"
אז לא, ל היה הזה אין לי כלים
עם ה היה הזה לא יודעת איך להתמודד
אבל, מבטיחה לך ללמוד
ללמוד לחיות עם ה היה הזה
אעשה הכל כדי להצליח
להמשיך לחלום עד הכוכבים בשביל שנינו
ומקווה להצליח להגיע אל צמרות העצים
כי ככה לימדת אותנו בשקט בשקט
כמו שלימדת אותנו
